על חוסן חברתי ועל עייפות החומר / נמרוד נוי
20/11/2009
פרופסור יחזקאל דרור בספרו הנפלא "חידוש הציונות", העוסק במערכת מחודשת של ערכי ציונות, מזהיר אותנו כחברה מפני פיתוח טרם עת של גישות 'ליברטניות' קיצוניות. בחזקת איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו. איש איש לאהלו. כמי שרוב עיסוקיו נוגעים לשאלות מתחומי ה'אסטרטגיה רבתי' למדינת ישראל, הוא מתריע מפני הנטיה ההולכת וגוברת בקרבנו לנטוש את הערך הכל כך חשוב הזה של היותנו עדיין חברה מגויסת, להרים ידים ולהגיד פוס. אנחנו לא במשחק הזה. עייפנו. די לנו.
על פי ניתוחיו אנו צפויים באזורנו עוד לשנים רבות של אי יציבות ושל התפרצויות גלי איסלם פונדמנטליסטים. מאידך, קובע פרופסור דרור, שעלינו לעשות ככל שאפשר וניתן כדי לבסס באזור תהליכים של הדברות ומשאים ומתנים לשלום ולהסדרים אם שכנינו, אך לא הכל נתון בידינו ועלינו להפנים את זאת טוב טוב. כמו כן על פי תפיסתו המיוחדת הציונות עדיין לא פסקה ונכונות לה אתגרים ומשימות לרוב.
אי אפשר באיבחת רצון טוב אחת שלנו לפתור את מכלול הבעיות שיש למדינת ישראל עם העולם הערבי. ישראל היא אומנם שחקן אזורי חשוב ובעל משקל אך היא בשום פנים ואופן לא כל יכולה. בימין הלאומי-דתי-הקיצוני טועים כשחושבים שניתן לכפות על שכנינו בכוח רצונות ומהוויים לאומיים דתיים קיצוניים. מנגד בשמאל טועים כשסבורים שהכל תלוי אך ורק בנו. רק אם נחזור לגבולות 67' עד לסנטימטר האחרון, ואולי אף נחזיר מכסה קטנה של פליטים לתוככי ישראל, ובא גואל לציון ושלום עולמי ייפרש כחופה מעלינו. שני קטבים קיצוניים אלו מתעלמים מכך שישראל איננה כל יכולה ושמציאות החיים היא מורכבת ואין פתרון אחד של זבנג וגמרנו, ושכוונות טובות בלבד יכולות גם להוביל את כולנו אל עבר אסונות גדולים. זה לא מספיק. נדרשת כאן חשיבה מושכלת ויכולות התמודדות פנימית ברמה גבוהה.
בזרם המרכזי של החברה הישראלית מתפתחת לה איזשהי עייפות החומר שאת שורשיה ניתן להבחן בקלות. התנהלותה הכושלת של המערכת הפוליטית בישראל בדור האחרון, המפיצה לכל עבר הפסדים עצומים לחברה ולמדינה, מייצרת תחושות קשות של אובדן התקוה ושל חולשת הדעת. אין דרך ואין מוצא. וגם אין סיפור טוב שאפשר להאחז בו ומסר של שליחות מלכד ומגייס. ואין משהו שניתן סביבו לגבש את תפיסת החיים הטובים במדינה. מצטיירת לה תמונה של חוסר אונים וחולשה בסיסית הפורמת את התפרים המלכדים אותנו יחד ומפנה אחר כבוד מקום להלכי רוח הזויים מכל הכיוונים.
עצרת הזיכרון ליצחק רבין מסמלת במשהו את העניין הזה. אחת לשנה מתקיים סביב העצרת ריטואל של רצון עייף ותשוש לשלום, לו שותפים רבים בחברה הישראלית. מין שאנטי שכזה ועשיית מדיטציה המונית בתקוה שתביא את השלום. הרבה רגשות אשמה עצמיים גלומים במצב זה. כאילו אנחנו איננו עושים מספיק בנדון וככך אין לנו שלום.
הסיפור האישי המכאיב של גלעד שליט וישיבתו בשבי החמאס ברצועת עזה, הוא דוגמה טובה נוספת לדברים. החברה כולה ממש מתפרקת וכורעת תחתיו. איבדנו את כל הפרופורציות. אם חפצי חיים אנו עלינו לפעול בקור רוח גם כשמדובר בענינם של חיילנו השבויים.
התקשורת איננה ממלאת עוד את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אשר לה תפקיד חשוב ביצירת שיח פוליטי-חברתי-ציבורי פורה וברמה גבוהה. היא מתרכזת בעיקר בדיווחים שוטפים על מחדלים, תאונות, מחלות ודברים שליליים אחרים, ומתעלמת כמעט לחלוטין מן המימד הפרשני של החיים בונה התבנות המושכלות. היא מצטיירת כקבוצה סגורה, מרבה לעסוק בעצמה, חסרה את החדשנות והיצירתיות ואין בה מקום לאיש שאינו מאנשי האוליגרכיה הקיימת. היא שומרת הסף שלהם ויש לה חלק נכבד בשמירה על המצב הקיים במדינה ובעשיית עוד מאותו הדבר, המייצרים לנו הפסדים עצומים. ככך, היא מפיחה רוח רעה במפוחי אש המבוכה, הספק וחוסר האונים של החברה הישראלית הפוגעים בה ובחוסנה ומחמירים עוד יותר את יסודותיה הדמוקרטיים.
העליתה התרבותית שלנו כמעט על כל רבדיה כבר לא יכולה יותר. כבר מזמן היא איבדה את מצפן החיים שלה. דיי תביאו את השלום כבר. הכל קורה בגלל הכיבוש הזה. והביטוי הקיצוני להלך רוח זה היא תנועת שלום עכשיו. כן רבותי, כאן היום ועכשיו אנו דורשים שלום.
מן הראוי שנבהיר לעצמנו אחת ולתמיד כי לאחר שעוצב מטווה קלינטון ברק, המדבר על התכנסות סביב גבולות 67', על גושי התיישבות ואף על הסדרים שונים בירושלים, ולאחר שהוא התקבל על ידי מרבית הציבור בישראל, למעשה ברמה העקרונית ישראל נתנה את חלקה והכדור בעניין סיום הכיבוש והסדרי השלום האפשריים עבר כבר מזמן לידי הערבים. בכך תמו למעשה הויכוחים הגדולים בחברה הישראלית בנושא גבולות הארץ הזו. ישראל לא תוכל לקבל על עצמה פתרון בר קיימא ללא פשרה זו עם הפלשתינאים. מכאן והילך הדברים אינם נתונים עוד בידינו.
כל שנותר לנו הוא לחזק את עצמנו בכל ממדי חיינו. בעיקר אמורים הדברים באשר לחוסנה של החברה הישראלית. באשר לכלכלתה. באשר למעמדה המדיני. באשר לכוחה הצבאי ומעל לכל באשר להתנהלותן של מערכותינו הציבוריות, שבראשם המערכת הפוליטית והשלטונית. זה הדבר שצריך להדיר שינה מאיתנו יותר מכל. זו נקודת התורפה הגדולה של חיינו בדור הזה. עם נדע לתת תשובה הולמת לחולשה זאת מעליו יסתדרו בחיינו הציבוריים סדרה שלמה של דברים המציקים לנו ומכרסמים בנו בכל פה ומחלישים אותנו.
